אלכוהול ובריאות: האם כוס יין ביום באמת טובה לנו?

במשך שנים שמענו שכוס יין אדום ביום יכולה להיות טובה ללב. הרעיון שאלכוהול בכמות קטנה לא רק שאינו מזיק, אלא אולי אפילו מועיל לבריאות, הפך עם הזמן כמעט לידיעה מקובלת.

אבל התמונה המדעית כיום מורכבת יותר.

אלכוהול הוא חלק מהתרבות שלנו. אנחנו שותים כדי לחגוג, בארוחות, בדייטים, בחופשות או פשוט כי אנחנו נהנים מהטעם ומהתחושה. אין שום צורך להתעלם מהצד הזה של המשוואה. השאלה היא אחרת: האם יש בסיס לטענה שאנחנו עושים לגוף שלנו טובה כשאנחנו שותים במידה?

כיום אנחנו יודעים שגם צריכה נמוכה של אלכוהול אינה נטולת סיכון בריאותי. ארגון הבריאות העולמי קובע שאין צורת צריכה של אלכוהול שהיא נטולת סיכון לחלוטין, ובכל הנוגע לסרטן – לא זוהה סף צריכה שמתחתיו הסיכון נעלם.

זה לא אומר שכוס יין אחת מסוכנת כמו שתייה כבדה, וגם לא שמי שנהנה ממשקה אלכוהולי מדי פעם צריך להפסיק מיד. סיכון אינו מתג של "בטוח" או "מסוכן" – הוא נע על רצף, ובמקרה של אלכוהול, ככל ששותים יותר, בדרך כלל מסתכנים יותר.

במאמר הזה ננסה לעשות סדר: מאיפה הגיע הרעיון שמעט אלכוהול יכול להיות בריא, מה אנחנו יודעים היום על הקשר שלו ללב, לסרטן, לשינה ולמשקל – ואיך אפשר לקבל החלטה מודעת לגבי שתייה בלי להפוך אותה לא להרגל בריאותי ולא לאויב שצריך לפחד ממנו.

מהו אלכוהול ומה קורה לו בגוף?

כשאנחנו אומרים "אלכוהול", אנחנו יכולים להתכוון לכוס יין, בקבוק בירה, קוקטייל או כוסית וויסקי. המשקאות שונים מאוד בטעם, בריח ובמרכיבים שלהם, אבל החומר שאחראי להשפעה המשכרת בכולם הוא אותו חומר: אתנול.

אתנול הוא חומר פסיכואקטיבי – כלומר חומר שמשפיע על פעילות המוח ועל התחושות וההתנהגות שלנו. ארגון הבריאות העולמי מגדיר אותו גם כחומר רעיל ובעל פוטנציאל ליצור תלות.

לאחר שאנחנו שותים, האלכוהול נספג ממערכת העיכול אל מחזור הדם ומתפזר בגוף. הגוף מתחיל לפרק אותו כמעט מיד, כאשר רוב התהליך מתרחש בכבד. בשלב הראשון אנזים בשם ADH הופך את האתנול לאצטאלדהיד – חומר רעיל ומסרטן. לאחר מכן אנזים אחר, ALDH, הופך את האצטאלדהיד לאצטט, חומר רעיל פחות שיכול להיכנס למסלולי חילוף החומרים ולהיות מנוצל בין היתר להפקת אנרגיה.

האצטאלדהיד הוא חלק חשוב מהסיפור. אף שבדרך כלל הוא נמצא בגוף לזמן קצר יחסית, הוא מסוגל לפגוע בתאים וב־DNA, והוא אחד המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם צריכת אלכוהול יכולה לתרום להתפתחות סרטן.

חשוב גם להבין שהגוף לא יודע אם האתנול הגיע מיין אדום איכותי, מבירה או מוודקה. למשקאות שונים יכולים להיות רכיבים נוספים, אבל מבחינת המטבוליזם של האתנול עצמו, מדובר באותה מולקולת אתנול ובאותו מסלול פירוק בסיסי בגוף.

זה לא אומר שכל משקה או כל כמות משפיעים עלינו באותה מידה. הכמות ששותים, המהירות שבה שותים, אם אכלנו לפני כן, מאפייני הגוף והבדלים גנטיים יכולים להשפיע על ריכוז האלכוהול בדם ועל האופן שבו הגוף מתמודד איתו.

הנקודה החשובה בשלב הזה פשוטה: אלכוהול אינו רכיב שהגוף זקוק לו. כשהוא נכנס לגוף, הגוף צריך להתמודד איתו ולפרק אותו – ובתהליך נוצרים גם חומרים שעלולים לגרום נזק.

בפרק הבא ננסה להבין איך, למרות כל זה, נולד והתבסס במשך שנים הרעיון שדווקא שתייה של מעט אלכוהול עשויה להיות טובה לבריאות.

מאיפה הגיע הרעיון שמעט אלכוהול דווקא בריא?

הרעיון ששתייה מתונה עשויה להועיל לבריאות לא נולד משום מקום. במשך שנים, מחקרים תצפיתיים מצאו תופעה מעניינת: אנשים שדיווחו על צריכה קלה או מתונה של אלכוהול סבלו לעיתים פחות ממחלות לב וכלי דם בהשוואה גם לשתיינים כבדים – וגם לאנשים שלא שתו כלל.

כשמציירים את התוצאות האלה על גרף מתקבלת לעיתים צורה המזכירה את האות J: הסיכון גבוה יותר בקרב שתיינים כבדים, יורד בקרב מי ששותים מעט או במתינות, ועולה מעט שוב אצל מי שאינם שותים. מכאן היה קל להגיע למסקנה מפתה: אולי מעט אלכוהול דווקא מגן עלינו.

הרעיון קיבל חיזוק גם ממה שכונה "הפרדוקס הצרפתי" – התצפית שלפיה בצרפת נצפו שיעורים נמוכים יחסית של מחלות לב למרות תזונה שכללה לא מעט שומן רווי. אחת ההשערות שזכתה לפרסום רב הייתה שצריכת היין, ובמיוחד יין אדום, עשויה להסביר חלק מהתופעה.

אבל יש בעיה חשובה: קשר סטטיסטי אינו בהכרח קשר סיבתי.

אנשים ששותים כוס יין מדי פעם אינם בהכרח זהים לאנשים שלא שותים בכלל. הם עשויים להיות שונים בהכנסה, בתזונה, בפעילות הגופנית, בעישון, במצב הבריאותי ובגורמים רבים נוספים. אפילו קבוצת ה"לא שותים" עצמה עלולה להטעות: בחלק מהמחקרים היא כללה אנשים שהפסיקו לשתות בעקבות מחלה או בעיות בריאותיות. במקרה כזה, בריאותם הגרועה יותר עלולה לגרום בטעות לאלכוהול להיראות כמגן.

ככל שחוקרים ניסו להתגבר על ההטיות האלה באמצעות שיטות מחקר אחרות, התמונה נעשתה פחות משכנעת. למשל, מחקרי רנדומיזציה מנדלית משתמשים בהבדלים גנטיים הקשורים לצריכת אלכוהול כדי לנסות לבחון את השפעת האלכוהול באופן שפחות מושפע מאורח החיים של הנבדקים. מחקר גדול שכלל יותר מ־260 אלף אנשים מצא שאנשים עם נטייה גנטית לצרוך פחות אלכוהול היו בעלי פרופיל קרדיווסקולרי טוב יותר וסיכון נמוך יותר למחלת לב כלילית – ממצא שאינו תומך ברעיון שלפיו שתייה מתונה הכרחית להגנה על הלב.

גם כאן חשוב לא לקפוץ לקיצוניות השנייה. המחקר בנושא אינו מושלם, ולשיטות כמו רנדומיזציה מנדלית יש מגבלות משלהן. סקירה שיטתית של מחקרים כאלה קבעה שעדיין קשה להסיק מהם מסקנה סופית לגבי ההשפעה הסיבתית של שתייה מתונה על כלל הבריאות הקרדיו־מטבולית.

לכן הסיפור אינו ש"המדע חשב שאלכוהול בריא ואז גילה שטעה". הסיפור המדויק יותר הוא שמחקרים מוקדמים זיהו קשר שנראה כמו יתרון בריאותי, אבל ככל שבחנו אותו בשיטות שמנסות טוב יותר להפריד את האלכוהול משאר מאפייני אורח החיים, הביטחון בכך שהאלכוהול עצמו הוא שמספק את ההגנה הלך ונחלש.

ובכל זאת, גרסה אחת של הסיפור נשארה עמוק בתרבות שלנו: כוס היין האדום ש"טובה ללב". בפרק הבא נבדוק מה באמת עומד מאחורי המיתוס הזה.

המיתוס של היין האדום

אם יש משקה אלכוהולי אחד שזכה לתדמית כמעט בריאותית, זה היין האדום. לצד הקשר שלו ל"פרדוקס הצרפתי", אחד ההסברים הנפוצים לתדמית הזאת הוא החומרים הצמחיים שנמצאים בו – ובמיוחד פוליפנולים כמו רזברטרול.

רזברטרול נמצא באופן טבעי בקליפת ענבים, ולכן הוא נמצא גם ביין אדום. במחקרי מעבדה ובבעלי חיים נצפו לו השפעות ביולוגיות מעניינות, בין היתר במסלולים הקשורים לעקה חמצונית ולדלקת. מכאן צמח עם השנים רעיון פשוט ומושך: אולי כוס היין האדום מספקת חומרים שמגינים על הלב ומאזנים את הנזק האפשרי של האלכוהול.

אלא שהמעבר ממנגנון ביולוגי מעניין להמלצה בריאותית לבני אדם הוא קפיצה גדולה.

הראיות בבני אדם אינן מראות ששתיית יין אדום היא דרך מוכחת לשפר את בריאות הלב. איגוד הלב האמריקאי מדגיש שלא הוכח קשר של סיבה ותוצאה בין שתיית אלכוהול לבין בריאות לב טובה יותר, ולכן אינו ממליץ לשתות יין – או אלכוהול מכל סוג – כדי להשיג יתרונות בריאותיים.

ומה לגבי הרזברטרול עצמו? גם כאן התמונה פחות מרשימה מהכותרות. מחקרים בבני אדם עדיין לא הוכיחו שרזברטרול שמתקבל בתזונה משפר בריאות או מאריך חיים, והכמות שנמצאת בכוס יין אינה סיבה טובה להתחיל לצרוך אלכוהול. בנוסף, רזברטרול ופוליפנולים אחרים אינם ייחודיים ליין: אפשר למצוא תרכובות כאלה גם בענבים, פירות יער, בוטנים ומזונות צמחיים נוספים – בלי האתנול שמגיע יחד איתם ביין.

גם בהקשר של סרטן אין ליין האדום מעמד מיוחד. המכון הלאומי לסרטן בארצות הברית מציין שלא נמצא הבדל בסיכון הכולל לסרטן בין צריכת יין אדום ליין לבן, ואין ראיות לכך ששתייה מתונה של יין אדום מגינה מפני סרטן.

לכן כדאי להפריד בין שתי אמירות שונות מאוד: יין אדום מכיל חומרים צמחיים מעניינים – אבל זה לא הופך את היין עצמו למשקה בריאות.

אם אתם אוהבים יין אדום, אפשר לשתות אותו בגלל הטעם או החוויה. פשוט אין צורך להצדיק את הכוס בשם הרזברטרול או בריאות הלב.

ובפרק הבא נגיע לסיבה החשובה ביותר לכך שההבחנה הזאת משמעותית: הקשר בין אלכוהול לסרטן.

אלכוהול וסרטן – הקשר שרבים עדיין לא מכירים

הקשר בין עישון לסרטן מוכר כמעט לכולם. הקשר בין אלכוהול לסרטן מוכר הרבה פחות – אף שהוא מבוסס היטב כבר עשרות שנים.

הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC), שהיא חלק מארגון הבריאות העולמי, מסווגת משקאות אלכוהוליים כמסרטנים מקבוצה 1 – כלומר, קיימות ראיות מספקות לכך שהם גורמים לסרטן בבני אדם. באותה קבוצה נמצאים גם טבק ואסבסט, אך חשוב להבין שהסיווג מתייחס לוודאות שהחומר מסוגל לגרום לסרטן, ולא לכך שכל החומרים בקבוצה מסוכנים באותה מידה או באותה רמת חשיפה.

כיום ידוע שצריכת אלכוהול גורמת לפחות לשבעה סוגי סרטן: סרטן חלל הפה, הלוע, הגרון, הוושט, הכבד, המעי הגס והחלחולת (סרטן קולורקטלי), וסרטן השד בנשים. אחד המנגנונים המרכזיים לכך כבר פגשנו בתחילת המאמר: כשהגוף מפרק את האתנול נוצר אצטאלדהיד, חומר מסרטן שיכול לפגוע ב־DNA ולהפריע לתיקונו. קיימים גם מנגנונים נוספים, ובהם עקה חמצונית, שינויים ברמות הורמונים והשפעות על מטבוליזם של חומצה פולית.

ומה אם שותים רק מעט?

כאן נמצאת אחת הנקודות החשובות ביותר במאמר: בכל הנוגע לסרטן, לא זוהתה כמות אלכוהול שמתחתיה הסיכון נעלם לחלוטין.

גם צריכה נמוכה יכולה להעלות את הסיכון לחלק מסוגי הסרטן. למשל, העלייה בסיכון לסרטן השד בנשים נצפית כבר ברמות צריכה נמוכות. ככל שכמות האלכוהול המצטברת עולה, הסיכון לרוב עולה איתה – אם כי גודל העלייה והאופן שבו היא משתנה עם הכמות אינם זהים בכל סוגי הסרטן.

אבל חשוב להבין נכון את המשפט "אין כמות בטוחה".

הוא לא אומר שכוס יין אחת מסוכנת כמו בקבוק יין, או שמי ששותה כוסית באירוע נמצא בסיכון דומה למי ששותה כמה משקאות בכל יום. הוא אומר שהמחקר לא מצא סף שמתחתיו ניתן לומר שהסיכון הקשור לסרטן הוא אפס. סיכון אינו בינארי – וככל ששותים פחות, הסיכון הקשור לאלכוהול נמוך יותר.

החדשות הטובות הן שגם הכיוון ההפוך משמעותי: הפחתת צריכת האלכוהול מפחיתה חשיפה לגורם הסיכון, ויש ראיות לכך שהפחתה או הפסקה יכולות להפחית את הסיכון לפחות לחלק מסוגי הסרטן הקשורים לאלכוהול.

כל זה מציב באור אחר את הטענה שבה פתחנו את המאמר. אם אלכוהול מעלה סיכון לסרטן גם ברמות צריכה נמוכות, האם ייתכן שבכל זאת יש לו יתרון משמעותי מספיק לבריאות הלב כדי לאזן את התמונה? בזה נעסוק בפרק הבא.

אלכוהול והלב

אם יש טיעון אחד שהחזיק במשך שנים את הרעיון של "אלכוהול במידה", הוא בריאות הלב. גם אחרי שמכירים את הקשר לסרטן, קל לשאול: אולי צריכה מתונה בכל זאת מספקת יתרון משמעותי למערכת הלב וכלי הדם?

כפי שראינו קודם, חלק מהמחקרים התצפיתיים מצאו קשר בין שתייה קלה או מתונה לבין שיעורים נמוכים יותר של חלק ממחלות הלב – אבל קשר כזה אינו מוכיח שהאלכוהול עצמו הוא שיצר את היתרון.

גם כיום הראיות לגבי ההשפעה של שתייה קלה עד מתונה על הלב אינן חד־משמעיות. לעומת זאת, בכל הנוגע לצריכה גבוהה ולשתייה מרוכזת של כמות גדולה בזמן קצר, התמונה ברורה יותר: דפוסים אלה קשורים ליתר לחץ דם, הפרעות בקצב הלב, שבץ, קרדיומיופתיה ואי־ספיקת לב.

איגוד הלב האמריקאי עצמו קובע שנדרשים מחקרים טובים יותר כדי להגיע למסקנות חד־משמעיות.

אבל מבחינה מעשית, המסקנה פשוטה למדי: אין כיום בסיס טוב להתחיל לשתות אלכוהול במטרה לשמור על הלב. איגוד הלב האמריקאי אינו ממליץ למי שאינו שותה להתחיל לשתות מסיבות בריאותיות, וממליץ להתמקד בדרכים שהיתרונות שלהן לבריאות הלב מבוססים הרבה יותר – פעילות גופנית, תזונה בריאה, שינה טובה, הימנעות מטבק ושמירה על לחץ דם, סוכר ושומנים תקינים.

במילים אחרות, כוס יין יכולה להיות משהו שאנחנו נהנים ממנו – אבל אין סיבה להפוך אותה לחלק מתוכנית האימונים של הלב.

ומה לגבי הטענה הנפוצה שאלכוהול לפחות עוזר לנו לישון טוב יותר? כאן מחכה לנו מיתוס נוסף שכדאי לפרק.

אלכוהול ושינה – נרדמים מהר יותר, אבל האם ישנים טוב יותר?

אחת הסיבות שאנשים שותים אלכוהול בערב היא התחושה שהוא עוזר להירגע ולהירדם. יש לכך בסיס: אלכוהול מדכא את פעילות מערכת העצבים המרכזית ויכול ליצור תחושת נמנום. אבל להירדם בקלות ולישון טוב הם לא אותו הדבר.

סקירה שיטתית ומטא־אנליזה שפורסמה ב־Sleep Medicine Reviews, וכללה 27 מחקרים באנשים בריאים, מצאה שאלכוהול משנה את מבנה השינה. הוא דוחה את הכניסה לשנת REM ומפחית את משך הזמן שאנחנו מבלים בה. ההשפעה על REM נצפתה כבר במינונים נמוכים יחסית – והחמירה ככל שכמות האלכוהול עלתה.

למה זה קורה?

השינה שלנו אינה מצב אחיד. במהלך הלילה אנחנו עוברים שוב ושוב בין שלבים שונים של שינה, ובהם שינה עמוקה ושנת REM. לכל אחד מהם תפקידים שונים בתהליכים שמתרחשים במוח ובגוף.

אלכוהול יכול לשבש את הסדר הטבעי הזה. בתחילת הלילה ההשפעה המרגיעה שלו עשויה לגרום לתחושה שישנים היטב, אבל ככל שהגוף מפרק את האלכוהול במהלך הלילה, דפוס השינה משתנה. מחקרים מצאו שבחלקו השני של הלילה עשויים להופיע יותר יקיצות ופגיעה ביעילות השינה.

ויש כאן פרט מעניין במיוחד: המטא־אנליזה העדכנית מצאה שהקיצור בזמן הדרוש להירדמות הופיע באופן מובהק דווקא לאחר מינונים גבוהים של אלכוהול – בערך חמישה משקאות סטנדרטיים במחקרים שנכללו. לעומת זאת, הפגיעה בשנת REM הופיעה כבר בכמויות נמוכות יותר. כלומר, גם כשאלכוהול לא באמת משפר באופן משמעותי את ההירדמות, הוא עדיין עלול לשבש חלק ממבנה השינה.

אלכוהול עלול להיות בעייתי במיוחד גם אצל אנשים שנוחרים או סובלים מדום נשימה חסימתי בשינה, משום שהוא עשוי להחמיר הפרעות נשימה במהלך השינה.

לכן ה־"nightcap" המסורתי הוא עסקה פחות מוצלחת מכפי שנדמה: אלכוהול יכול לגרום לנו להרגיש ישנוניים, אבל ישנוניות אינה בהכרח שינה איכותית.

אם אלכוהול הוא חלק קבוע מהערב, הפחתת הכמות או הימנעות משתייה בסמוך לשינה הן משתנים פשוטים יחסית שאפשר לבחון.

אבל שינה היא רק חלק מהתמונה. לאלכוהול יש גם אנרגיה משלו – והרבה יותר ממה שלפעמים נדמה לנו. בפרק הבא נבדוק איך אלכוהול יכול להשפיע על תיאבון, מאזן האנרגיה וירידה במשקל.

אלכוהול, קלוריות וירידה במשקל

כשמדברים על ירידה במשקל, קל להתייחס לאלכוהול כאל משהו שנמצא "מחוץ לאוכל". אבל מבחינת מאזן האנרגיה, הגוף לא עושה את ההפרדה הזאת: אלכוהול מספק אנרגיה – ולא מעט ממנה.

גרם אחד של אלכוהול מספק כ־7 קלוריות, לעומת כ־4 קלוריות לגרם חלבון או פחמימה וכ־9 קלוריות לגרם שומן. לכך צריך להוסיף את שאר המרכיבים במשקה: בירה מכילה גם פחמימות, יין מכיל כמויות משתנות של סוכר, וקוקטיילים יכולים לכלול מיצים, סירופים ומשקאות ממותקים.

אבל הקלוריות שבכוס הן רק חלק מהסיפור.

אחד הדברים המעניינים באלכוהול הוא שאנחנו לא בהכרח מפצים על האנרגיה ששתינו באמצעות אכילה פחותה. מטא־אנליזה של ניסויים מבוקרים מצאה שלאחר צריכת אלכוהול המשתתפים לא הפחיתו את צריכת המזון בהתאם לקלוריות שקיבלו מהמשקה. להפך: בממוצע, צריכת המזון עצמה עלתה, וכך גם צריכת האנרגיה הכוללת.

במילים פשוטות: כוס היין לצד הארוחה לא בהכרח מחליפה חלק מהארוחה – היא עלולה פשוט להתווסף אליה.

גם מבחינה מטבולית מתרחש משהו מעניין. לגוף יש יכולת מוגבלת לאגור אלכוהול, ולכן לאחר השתייה הוא נותן עדיפות לפירוקו. בזמן הזה חמצון השומן – השימוש בשומן כמקור אנרגיה – יכול לרדת באופן זמני. אין פירוש הדבר שכל משקה "הופך מיד לשומן", אלא שבמשך הזמן שבו הגוף עסוק בטיפול באלכוהול, השימוש בשומן כדלק עשוי להידחק הצידה.

אז אלכוהול משמין?

כאן חשוב לא לפשט יותר מדי. הקשר ארוך הטווח בין צריכת אלכוהול למשקל הגוף מורכב, והמחקרים התצפיתיים אינם מציגים תמונה אחידה. התוצאה תלויה בין היתר בכמות, בתדירות ובדפוס השתייה, וגם באורח החיים הכולל. לכן אי אפשר לומר שכל מי ששותה אלכוהול בהכרח יעלה במשקל.

מה שאפשר לומר בביטחון רב יותר הוא שאלכוהול יכול להפוך ירידה במשקל לקשה יותר: הוא מוסיף אנרגיה, אינו בהכרח גורם לנו לאכול פחות בתמורה, ובמצבים מסוימים אף עשוי להגדיל את צריכת המזון.

לכן למי שמנסה לרדת במשקל ונתקע, כדאי לזכור שלא רק מה שנמצא בצלחת נחשב. לפעמים חלק מהקלוריות שקל מאוד לפספס נמצאות דווקא בכוס.

אז כמה אלכוהול אפשר לשתות - ומה השורה התחתונה?

אחרי כל מה שראינו עד עכשיו, מתבקש לחפש מספר פשוט: כוס אחת ביום? שתיים בשבוע? רק בסופי שבוע?

אלא שכאן חשוב להבחין בין שני מושגים שונים: "כמות בטוחה" ו"כמות בסיכון נמוך יותר" אינן אותו הדבר.

ארגון הבריאות העולמי קובע שאין צורת צריכה של אלכוהול שהיא נטולת סיכון לחלוטין. גם ברמות נמוכות קיימים סיכונים מסוימים, וגודל הסיכון תלוי בכמות, בתדירות השתייה, במצב הבריאותי ובמאפיינים אישיים נוספים.

מצד שני, העובדה שאין נקודת אפס מוחלטת אינה אומרת שכל דפוסי השתייה דומים. העיקרון החשוב ביותר הוא פשוט: ככל ששותים פחות, הסיכון הקשור לאלכוהול בדרך כלל נמוך יותר.

ומה פירוש "שתייה מתונה"?

כדוגמה, ההנחיות האמריקאיות שבהן משתמש ה־CDC מגדירות שתייה מתונה, בימים שבהם שותים, כעד משקה אחד ביום לנשים ועד שני משקאות ביום לגברים. אבל חשוב לא לפרש את המספרים האלה כ"מנה מומלצת לבריאות". ה־CDC מדגיש שגם שתייה מתונה עשויה להיות כרוכה בסיכון גבוה יותר לחלק מהנזקים בהשוואה לאי־שתייה, ושמי שאינו שותה אינו צריך להתחיל לשתות מסיבות בריאותיות.

יש גם הבדל משמעותי בין שתייה מפוזרת לבין ריכוז כמות גדולה של אלכוהול באירוע אחד. לדוגמה, ה־CDC מגדיר binge drinking כארבעה משקאות או יותר לנשים או חמישה ומעלה לגברים באירוע אחד. דפוס כזה נחשב שתייה מופרזת ומעלה את הסיכון לנזקים מיידיים וארוכי טווח.

ויש מצבים שבהם ההמלצה היא לא לשתות כלל – למשל במהלך הריון, כאשר קיימת אינטראקציה עם תרופות מסוימות, במצבים רפואיים מסוימים, לפני נהיגה או הפעלת ציוד מסוכן, או אצל מי שאינו מסוגל לשלוט בכמות השתייה.

אז מה השורה התחתונה?

אין צורך להפוך כוס יין מדי פעם לדרמה בריאותית, אבל גם אין סיבה לתת לה הילה בריאותית שאין לה.

בריאות אינה מבחן שבו כל בחירה צריכה להיות מושלמת. אנשים אוכלים ושותים גם בגלל טעם, הנאה, מסורת, בילוי וחברה. אפשר לדעת שאלכוהול אינו מועיל לבריאות ובכל זאת לבחור לשתות אותו מדי פעם. המטרה היא שהבחירה תהיה מודעת – ולא מבוססת על המיתוס שאנחנו עושים משהו טוב לגוף.

אם אתם לא שותים, אין סיבה בריאותית להתחיל. ואם אתם כן שותים, העיקרון המעשי פשוט: ככל ששותים פחות, הסיכון הקשור לאלכוהול בדרך כלל נמוך יותר.

בסופו של דבר, אולי הגיע הזמן להחליף את המשפט הישן "קצת אלכוהול זה בריא" במשפט מדויק יותר:

אלכוהול הוא משהו שאפשר לבחור ליהנות ממנו – לא משהו שצריך לשתות בשביל הבריאות.